אחים שליין בע"מ נ' הראל בע"מ - חברה לבטוח

החלטה

1.מונחת בפני בקשה כי אפסול את עצמי מלהמשיך לדון בתיק בהתאם לסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984.

2.מדובר במקור בתביעות הדדיות בין המבקשת שהינה המבוטחת למשיבה שהיא חברת הבטוח שביטחה את עיסקה. המבקשת תבעה את המשיבה בגין אירוע פריצה וגניבה, שבמהלכו נטען, כי נגנבו לה מכונות תפירה בשווי של 709,287 ₪, כאשר המשיבה שילמה לה תגמולי ביטוח בסכום של 375,837 ₪ בלבד. המשיבה כפרה בחבות וטענה, כי מדובר בתביעה שקרית ובאירוע פריצה מבוים והגישה תביעה שכנגד בה תבעה את הכספים ששילמה בחזרה וזאת, בטענה כי כספים אלה שולמו בטעות עקב מרמה בתביעת תגמולי הבטוח מצד המבקשת.

3.המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשתי שאלות: האחת, האם מדובר בתביעת אמת, כטענת המבקשת או שמדובר בתביעה כוזבת וקבלת תגמולי בטוח במרמה, כטענת המשיבה והשנייה, באם אכן מדובר באירוע אמת, מהו גובה הנזק שנגרם למבקשת.

4.לאחר שמיעת ראיות, נתתי פסק דין שבו קיבלתי במלואה את עמדת חברת הבטוח/המשיבה, לפיה מדובר בתביעה שקרית ובאירוע פריצה שבוים על ידי המבקשת ולכן לא מגיעים לה כל כספים מהמשיבה והיא צריכה להשיב את הכספים שקיבלה במרמה בחזרה. לכן, דחיתי את תביעת המבקשת וקיבלתי את תביעתה הנגדית של המשיבה.

5.המבקשת הגישה ערעור ובית המשפט המחוזי הפך את פסק דיני בכך, שביטל כל קביעה המייחסת למבקשת/אחים שליין בע"מ כוונת מרמה והונאה כלפי המשיבה/הראל ובהתאם, דחתה את התביעה הנגדית והורתה למשיבה להחזיר למבקשת את כל הכספים שקיבלה בחזרה, בעקבות פסק דיני. בית המשפט המחוזי החזיר אלי את התיק כדי שאדון בשאלה השנייה בה לא דנתי. דהיינו, גובה הנזק שנגרם למבקשת בפריצה.

6.להשלמת התמונה, אציין, כי המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וזו נדחתה.

7.הבקשה מנומקת בכך, שלאור הממצאים הקשים שקבעתי כנגד המבקשת בפסק הדין המתייחסים גם לשאלת הנזק, עולה חשש ממשי, כי דעתי ננעלה ולחילופין ולפנים משורת הדין, עלי לפסול את עצמי מלשבת בתיק מחמת מראית פני הצדק.

8.המשיבה מתנגדת לפסילה בנימוק, שהחזרת תיק מערכאת הערעור לאותו שופט בערכאה הדיונית היא מקובלת והינה דבר שבשגרה ובהתאם לחזקת המקצועיות העומדת לשופט, הוא יוכל לחזור בו מהממצאים שנקבעו, לרבות ממצאי מהימנות, תוך כיבוד קביעותיה והנחיותיה של ערכאת הערעור, ללא כל חשש למשוא פנים מצידו.

9.לאחר שבחנתי הטענות והפסיקה, הגעתי למסקנה, כי עמדת המבקשת היא הנכונה ועלי לפסול את עצמי מלהמשיך ולדון בתיק וזאת מהנימוקים הבאים:

א.ההלכה בשאלת הפסלות סוכמה בע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופתוח 1992 בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ, מפי כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) כדלקמן:

"פסילתו של שופט מלשבת בדין אינה מעשה של מה בכך. היא תעשה רק מקום שהטוען לפסילה הראה קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט 'ננעלה' כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן הראוי (ראו: בג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' כב' נשיא המשפט העליון ואח', פ"ד מח(3) 573, 606). על כן, אין בעובדה שעל בית משפט מוטל להכריע בענין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של בית המשפט. כך הוא כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים (ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); ע"א 8304/96 יורם גלובוס נ' Melchers L.t.d N.V. (לא פורסם). כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בית משפט קמא, בצרוף הנחיות (ע"א 990/96 ד"ר דבורה כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (לא פורסם). אכן, אין די בכך שעל בית המשפט לדון מחדש באותו ענין בו דן בעבר, או בענין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם 'חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין 'ננעלה'. כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'. הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו ענין וכיוצא בזה). אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף הענין. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (לא פורסם); ואם נשמעו טיעונים אם לאו. אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בענין זה. כל מקרה לגופו. כל אירוע ונסיבותיו (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שיווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)".

ב.במקרה הנדון, לא נדונה במישרין שאלת הנזק. עם זאת, ממצאים שונים הנוגעים לשאלת הנזק הביאו לקביעות בשאלות עובדתיות ובשאלות של מהימנות. לכל אלה היה משקל נכבד בקביעה, כי מדובר בתביעה שקרית המבוססת על ביום פריצה והצגת מסמכים כוזבים ודרישה לקבלת תגמולי הבטוח במרמה, כדלקמן:

(1)כך קבעתי, כי מהימנות התביעה נפגעה עקב כך שמעדות מר דני שליין עלה, כי המכונות שנגנבו היו ללא איבזור מיוחד ללקוח, בעוד שבמסמכי הדרישה שהוצגו לחברת הבטוח, צוינו מכונות מאובזרות בשלמות ואני מצטט מפסק דיני: "ובכל מקרה מסקנה אחת הינה וודאית והיא שמחירי הדרישה אינם מתאימים כלל למכונות שנטען לגניבתם וזאת בהתאם לחיבור גרסאותיהם של דני וגדעון שליין".

(2)כך קיבלתי את עדויות אנשי חברת הבטוח הראל והעדפתי אותן על פני עדותו של מר דני שליין וקבעתי כי: "התובעת מנעה במתכוון מהראל מידע והציגה מידע לא נכון תוך ניצול פערי הידע שביניהם בנושא מכונות תפירה וזאת לגבי שאלת אופי המכונות ואיבזורן, מה עלות הקניה של כל מכונה וכמה מכונות נגנבו".

(3)כך העדפתי את עדויות אנשי חברת הבטוח הראל על פני עדותו של מר דני שליין וקבעתי, כי מר שליין הכשיל את הספירה הפיסית של המלאי הנותר בעסק לאחר הפריצה וזאת, במסגרת התנהלותו לערפל עד כמה שאפשר את הנתונים לגבי מהות המכונות שנגנבו, מספרן ועלותן.

(4) כך קבעתי, כי מסמך הדרישה שהציגה התובעת לגבי שווי המכונות שנגנבו היה מסמך כוזב וזאת, לאור העובדה, כי המחירים שהוצגו היו גבוהים במידה משמעותית ממחירי המכונות שנטען, כי נגנבו ומר גדעון שליין עצמו השיב בחקירה נגדית, כי ההבדל ביניהם הוא: "כמו שמשווים פילים עם תפוחים".

(5)כך קבעתי, כי מהימנות התביעה נפגעת, לאור העובדה, כי המכונות שנטען כי נגנבו, הן למעשה מכונות ישנות שנקנו על ידי התובעת ב-2002, 2003 ישירות מהיצרן ימאטו והובאו לארץ ב-2005 לאחר שהמיזם של התובעת/אחים שליין בע"מ, קרס והם תוארו בתצהיר שהוגש על ידי התובעת בתביעתה כנגד ימאטו "כאבן שאין לה הופכין".

(6)כך קבעתי, כי מהימנותה של התביעה נפגמת, עקב כך שהתובעת הציגה כאסמכתאות למחיר המכונות שנטען כי נגנבו, חשבוניות מכירה מחברות הבת שלה אליה, מבלי לגלות כי מדובר למעשה בהעברת המכונות הישנות מטורקיה לארץ ומבלי לגלות כי המחיר הנדרש עולה בהרבה על המחיר האמיתי, בו רכשה התובעת את המכונות מהיצרן ימאטו ומבלי לתת כל הסבר כיצד בוצע התחשיב ו/או התמחור.

ג.אכן, בשיטה המשפטית הנהוגה בארצנו, החזרת תיק מערכאת הערעור לשופט של הערכאה הדיונית ששמע את הראיות וכתב את פסק הדין, נהוגה ומקובלת, גם כאשר בפסק הדין נקבעו קביעות בעניינים של מהימנות. גישה זו נגזרת מחזקת המקצועיות העומדת לשופט. לכן, לו הייתי מבסס את מסקנתי, כי מדובר בתביעה כוזבת ואירוע פריצה מבוים על סמך ממצאים שאינם קשורים לשאלת הנזק - כמו למשל, על שיטת בצוע הפריצה, העובדה כי הפריצה לא הורגשה בסביבה הקרובה למרות הקיפה הגדול, עריכת פוליסת בטוח בסכום גבוה מאוד בסמוך למועד הפריצה, בצרוף מניע כלכלי חזק – לא הייתה לי כל מניעה כשופט מקצועי לדון בשאלת הנזק לאחר חזרת התיק מהערעור, על אף הקביעות הקשות שקבעתי לגבי מהימנות התובעת ומנהליה.